חירות התשע"ג



אבישי עברי
טל גלעד
שלמה בלס
שוקי בלס
קרולין גליק

דף הבית » בלוגים » הבלוג של שוקי בלס

הבלוג של שוקי בלס

חירות התשע"ג

גם מדינה עצמאית יכולה להיות נטולת חירות

24/03/2013 מאת: שוקי בלס

חירות כידוע אינה רק עניין פיסי בלבד והיא נוגעת כמעט בכל רבדי הקיום האישיים והקולקטיבים. מספר התרחשויות בזמן האחרון מעלות נקודות למחשבה בכל הקשור לשאלה עד כמה מדינת ישראל מתנהגת כמדינה חופשית.

1. ביקור אובמה - מבלי להיכנס לכל הסוגיות שנטחנו עד דק בשבוע האחרון הרי שברור שישראל התייחסה לביקור כאל משהו מחוץ לסדר הקיים. אז נכון, ראוי לכבד את נשיא ידידתנו החזקה בעולם. אבל ההשתפכויות בכלי התקשורת היו לא פחות ממחליאות. כדוגמא, בידיעות אחרונות ביום רביעי או חמישי היתה כתבה על מעריצה "שרופה" של הכדורגלן כריסטיאן רונלדו שניסתה לפגוש אותו במלונו, הכינה לו פלקט מושקע והיתה מוכנה לעשות הרבה בשביל לקבל מעט מ"אבק הכוכבים" של השחקן. הצגה עצובה-עלובה זו היתה הרבה יותר מכובדת מרוב טורי הפרשנות והדעה שהופיעו בשער אותו עיתון. סימה קדמון, ברנע ובעיקר איתן הבר התפייטו: אובמה הוא כמו שחקן קולנוע, הוא גורו, הוא ציפור, הוא פנומן, הוא סופרמן. ברשת ב' נשמעו הפרשנים והמנחים חוגגים את העובדה שבמהלך הביקור לא יצאה אף הודעה על בנייה בהתנחלויות, מאז הר הבית בידנו לא נרשמה שם כזו התרגשות. הפרובינציאליות מעולם לא נראתה כל כך עלובה.

2. אם כבר מדברים על ידידתנו הגדולה, כדאי לגעת שוב בנושא הסיוע. נתניהו פעל בקדנציה הראשנה שלו כראש ממשלה לקצץ בסיוע. מסתבר שזו צריכה להיות משימה לקדנציה השלישית. מעבר לכך שהסיוע מסתכם בפועל בהרבה פחות מה-3 מיליארד המוכרים, אין הצדקה להמשיך לקבל סיוע מארה"ב באופן הנוכחי. כשהאמריקאים מקצצים בכל הגזרות אין סיבה שהם ימשיכו לתת "צדקה" למדינה עצמאית וברת-קיימא. אם אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כמדינה עצמאית כדאי שנפגין זאת גם כלפי חוץ. בריתות צבאיות? שיתוף פעולה צבאי? סיע אסטרטגי ומדיני נקודתי? בודאי, אבל לא סיוע על בסיס שנתי קבוע.

3. בהקשר זה יש לזכור עניין חשוב - ארה"ב כמו כל מדינה פועלת גם בהשפעת ערכים מסוימים, אבל בעיקר על פי אינטרסים. בשבת הזדמן לי לשוחח עם אדם שהתגורר כילד בארה"ב בזמן פינוי השגרירות האמריקאית בסייגון שתמונות ממנו הובאו בטלוויזיה ונחרתו בזכרונם של רבים, כמו גם אצל בן שיחי. ארה"ב שהשקיעה משאבים אדירים ואיבדה עשרות אלפי חיילים בויטנאם החליטה בסופו של דבר לנטוש את בת בריתה דרום ויטנאם. אמנם היו כאלה שניסו להציל את בני בריתם, אבל לפי אנליסט מה-CIA עשרות אלפי דרום ויטנאמים שסייעו לאמריקנים חוסלו בשיטתיות לאחר הנסיגה בידי הצפון ויטנאמים.

יש עוד הרבה דוגמאות היסטוריות לבגידה של האמריקאים בבעלי בריתם כולל בנו (ראו בטור מעניין של זאב גלילי), בכך הם לא יותר גרועים מעמים אחרים, אבל חשוב לציין שהם גם לא שונים מהם. לכן בסופו של דבר צריך לזכור שלא משנה מה אובמה יאמר, ישראל לא יכולה לבנות על רחמים של אף מדינה ולא על הנאומים של אף מנהיג. מצד שני, גם מהאיומים צריך לא להיבהל יתר על המידה - מדינות רבות בעולם אמרו (לפעמים, לצערנו) "לא" לאמריקנים ונותרו בחיים, בעיקר בעידן אובמה.

4. הדברים הבאים יראו במבט ראשון כסתירה לנאמר קודם, אבל במבט שני הם משלימים. ההתנצלות בפני טורקיה, די ברור, נבעה מאינטרסים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים ולא מרצון להיות חברים של ארדואן או מתחושת צער אמיתית. אלא שבמזרח התיכון גם כבוד הוא אינטרס. מדינה שמוכנה לומר על לוחמיה הטובים כי הם המחבלים ולשלם פיצויים באופן זה או אחר לאלו שניסו לרצוח את לוחמיה היא מדינה שלא מכירה בנורמליות של עצמה ובזכותה להתקיים. מעבר לאינטרס, ישנה חובה מוסרית כלפי חיילי צה"ל לגבות אותם לאחר מעשה. כזכור, לוחמי השייטת נשלחו עם רובי פיינטבול מול מחבלים, מחדל זה לבד היה מחייב גיבוי מוחלט לכל צעד שינקט על ידי הלוחמים בהמשך. העובדה שהלוחמים נאלצו להתעמת מתוך עמדת נחיתות ולאחר מכן הממשלה מתנצלת בשמם היא ביטוי של עבדות ושפלות רוח.

5. העיתון 'ישראל היום', זה לא סוד, תומך בנתניהו. כתבנו כאן בעבר שזה לא יותר נורא מאשר עיתון שתוקף באופן אוטומטי את נתניהו, ועדיין הבעיתיות ברורה. עם זאת, לאחר ההתנצלות, העיתון נתן ביטוי מובהק לקולות המתנגדים למהלך. זו אמנם סנונית ראשונה שלא בהכרח מבשרת את בוא האביב, אבל אפשר לקוות שהעיתון שחולל שינוי גדול כבר בעצם קיומו יעלה עוד שלב ויהיה מסוגל לשלב קולות שלא קיימים בעיתונים האחרים, קולות שגם יבקרו את נתניהו כשצריך. צעד כזה דורש חירות מחשבתית.

6. גם לאחר הפסח הראשון והיציאה לחירות נדרש זמן רב עד שעם העבדים הפך לעם חופשי בנפשו. 65 שנה אחרי הכרזת העצמאות הגיע הזמן להיפטר משאריות העבדות שהצטברו בגלות הארוכה. אנחנו יכולים.