חפשו אתנו בפייסבוק
 
 
 
   
בלוגים נוספים  
קרולין  גליק      
שלמה  בלס      
אבישי  עברי      
טל  גלעד      
שוקי  בלס      
   
 
 
דף הבית » בלוגים » הבלוג של העורכת קרולין גליק
 
הבלוג של העורכת קרולין גליק
סיכום עשור נמוך ונבזי
עם שיבתו מקהיר בשבוע שעבר הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "הגיע הזמן להתקדם בתהליך השלום".
 
  11/01/2010 מאת: קרולין גליק
 

עם שיבתו מקהיר בשבוע שעבר הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "הגיע הזמן להתקדם בתהליך השלום". הפרשנות הסלחנית ביותר שניתן לתת להצהרתו היא שהוא שיקר בכוונה. הרי הייתה זאת אמירה נמוכה ונבזית, שבאה בתום מה שכונה על ידי המשורר וו.ה. אודן, "עשור נמוך ונבזי".

הרי לכל בר דעת ברור כי אין סיכוי לעשות שלום עם הפלשתינים. המירב שישראל מוכנה לתת הוא פחות מהמינימום שפלשתינים מוכנים לקבל. אין אפשרות לעסקה. מעבר לכך, עזה נמצאת בשליטת חמאס וחמאס נשלט בידי איראן. פת"ח אינו מסוגל לעשות שלום אפילו אם מנהיגיו ירצו בכך. מחמוד עבאס וחבריו יודעים כי כפי שחמאס ניצח בבחירות בשנת 2006 כך היה מנצח אילו נערכו בחירות כיום, ביהודה ושומרון ובעזה כאחת. לאור זאת, על מנת איכשהו לשמור על אפילו בדל לגיטימציה, על מנהיגי פת"ח לפסול כל אפשרות שלשלום על ישראל. על כן אנו עדים למראות כמו סלאם פיאד שורף מוצרים ישראלים. מה שלא יהיה, ברור כי העת הזאת אינה העת "להתקדם בתהליך השלום".

אמירתו האומללה של נתניהו מספרת לנו דבר חשוב לא רק על אופיו של ראש הממשלה. היא גם אומרת לנו משהו חשוב על מצבה של ישראל. המוכנות הממושכת שלנו למלכד את עצמנו ברטוריקה של תהליכי שלום נבזיים מראה עד כמה מעט התקדמנו במהלך העשור האחרון.

ב-1999 נתניהו גורש מכס ראש הממשלה על ידי ציבור ישראלי ששוכנע כי הוא הורס הזדמנות היסטורית להשיג שלום עם שכנותינו. רוב הישראלים שוכנע כי העמדות המדיניות העיקריות של נתניהו – דרישתו כי הפלשתינים יעמדו במחוייבויותיהם כלפי ישראל וסירובו להסיג את כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון – הרסו כל סיכוי לשלום. לעומת נתניהו, מחליפו אהוד ברק הבטיח להוציא את כוחות צה"ל מדרום לבנון ולחתום על הסכמי שלום סופיים עם הפלשתינים והסורים תוך שנה. עם נצחונו בבחירות 99', ברק הכריז בדרמטיות כי הגיע "שחר של יום חדש".

 ברק לא בזבז זמן ופעל מייד לקיים את אשר הבטיח. הוא הסיג את כוחות צה"ל מדרום לבנון במאי 2000. הוא פתח בשיחות עם סוריה בדצמבר ובמשך ארבעה חודשים הוא התחנן יום יום לדיקטטור הסורי חאפז אסד להסכים לקבל את רמת הגולן. החנפנות שלו הופסקה רק אחרי שאסד השפיל אותו ואת פטרונו ביל קלינטון עד עפר במרץ 2000. אז באה פסגת קמפ דייויד ביולי, שם הציע ברק ליאסר ערפאת את עזה, 90 אחוז מיהודה ושומרון ומחצית ירושלים בתמורה לשלום. לאחר שערפאת פסל את הצעתו, המתיק אותה ברק בטאבה בספטמבר 2000. הוא הוסיף עוד חמישה אחוזים מיהודה ושומרון, את הר הבית, ואדמות נוספות בנגב. הצעתו נדחתה שוב.  

את ההצעות הללו הציע ברק בזמן שהתבונה של מדיניות הפיוס התפוצצה לו בפרצוף. חיזבאללה הציגה את הנסיגה מלבנון כניצחון אסטרטגי. במקום להעלם ולהתפורר אחרי שצה"ל נסוג כפי שברק ויוסי ביילין הבטיחו כי יעשה, השתלט חיזבאללה על דרום לבנון והשתמש בשטח כקרש קפיצה להשתלטות על ממשלת לבנון. כמו כן, במקום לראות בנסיגה ישראלית עילה לפזר את כוחותיו, חיזבאללה דווקא שיקם וחיזק אותם, בסיוע איראני מסיבי, והציב אותם על קו הגבול, חטף שלושה חיילים, והתכונן למלחמה.

 

וכמו שהנסיגה מלבנון חיזקה את חיזבאלה כך הלהט ההיסטרי של ברק לוותר על רמת הגולן חיזק את אסד. עלתה קרנו של הרודן תומך הטרור וזאת על חשבון מצרים וירדן שהשלימו ברמה כזאת או אחרת עם קיומה של המדינה היהודית. לא שהיה ממש זקוק לעידוד, אולם אין ספק כי עליית קרנם של חיזבאללה, סוריה ואיראן שכנעו את ערפאת כי כדאי לו לסרב לשלום עם ישראל. הוא הלך בעקבות המנצחים והפנה מילארדי דולרים מהתרומות הבינלאומיות והישראליות לרשות הפלשתינית למילוי השורות הגם ככה מנופחות של צבאות הטרור שלו. במקום להכין את עמו לשלום, הוא אימן אותו למלחמה.

התשובה של ערפאת לחנפנות של ברק הייתה מלחמת אוסלו - מתקפת הטרור הרצחנית ביותר שישראל חוותה מאז שנות ה-50. השמחה הפורנוגרפית שמעשי רצח המוניים בכבישי וערי ישראל עוררה בקרב הפלשתינים שמה קץ לממשלת ברק. כמו כן, היה נראה אז כי היא מביאה גם למותה של מדיניות הפיוס של ישראל. שנה וחצי בלבד לאחר שהביס את נתניהו, הציבור בעט את ברק החוצה. מהר יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר. מנהיג הליכוד אריאל שרון, שרק עשור קודם לכן נחשב מת מהלך מבחינה פוליטית, נבחר בבחירות ישירות לראשות הממשלה עם רוב עצום של 25 אחוזים. ככל שהבחירות הללו שימשו הצבעה בעד שרון במקום נגד ברק, הציפייה הייתה כי שרון ישים קץ למדיניות הפיוס של ברק ויביס את הפלשתינים ואת מדינת הטרור שלהם ביש"ע. זה לא מה שקרה. 

במקום לפסול את דרכו הכושלת של ברק, שרון אימץ אותה. הוא הרכיב ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה, מינה את שמעון פרס שר החוץ שלו וסירב להילחם. הוא לא נלחם לאחר טבח הצעירים בדולפינריום ביוני 2001 כאשר הנשיא בוש אמר בפרהסייה שיש לישראל אור ירוק להילחם. הוא לא נלחם לאחר מתקפות ה-11 לספטמבר 2001 כאשר החגיגות הפלשתיניות לרגל הזוועות באמריקה הוקרנו בכל רשתות הטלוויזיה באמריקה. שרון לא נתן לצה"ל להילחם עד שמתקפת המתאבדים של פברואר ומרץ 2002 – אשר הגיעה לשיאה עם הטבח במלון פארק בליל הסדר - אילצה אותו לפעול. אילולא נתן לצה"ל אז לפרק את תשתיות הטרור הפלשתיני ביהודה ושומרון, שרון היה מפסיד את הבחירות המקדימות לראשות הליכוד שהיו מתוכננות לנובמבר 2002.

מבצע חומת מגן הייתה דוגמא קלאסית של התבשיל שמקבלים מערבוב פוליטיקאים חלשים עם חברה חזקה. מצד אחד, כוחות צה"ל השתלטו בגבורה ובמהירות על כל מרכזי האוכלוסייה הפלשתינים ביהודה ושומרון. השתלטות זאת הכשירה את התנאים לשליטה צה"לית על כל יהודה ושומרון בשנים שחלפו מאז ולביטחון שהדבר הביא לירושלים ולמרכז. מצד שני, שרון סירב לאפשר לצה"ל לנהל מבצע מקביל בעזה על אף בקשות חוזרות ונשנות של תושבי הדרום ושל מפקדי הצבא. יתרה מכך, שרון אסר על צה"ל לפרק את הרשות הפלשתינית או אפילו להכיר בכך שמדובר במשטר אויב. במגמה להמשיך ולהכשיר את הרשות הפלשתינית, שרון נתן להבין שהג'יהאד הפלשתיני מתחיל ונגמר עם ערפאת ובכך ניקה את כל סגניו – שהיו אז ונשארו כיום מעורבים עד הצוואר במכונת הטרור – מכל אחריות. בפועלו כך, שרון אותת לכל מי שהיה מוכן לראות כי הוא לא נטש את דרך הפיוס. אדרבה ואדרבה, הוא הבהיר כי מטרתו לאמץ מחדש את הפיוס כאסטרטגיה הלאומית שלו ברגע שהדבר התאפשר מבחינה פוליטית.  

בזמנו, מרבית הפרשנים – אפילו מימין – הסבירו את התנהלותו של שרון בהמלך הקדנציה הראשונה שלו כאילוץ פוליטי שנעוץ בעובדה שהעבודה הייתה השותפה הקואליציונית העיקרית שלו. אי לכך, כאשר בבחירות 2003 שרון, הליכוד והימין הפוליטי ככלל קיבלו מנדט חד וברור מהציבור להוביל את המדינה בלי השמאל, הציפייה הייתה ששרון סוף סוף יסיר את הכפפות. סוף סוף הוא יילחם עד לניצחון. אולם, כזכור שרון עשה את ההיפך. הוא ירק על מפלגתו, על חברות הקואליציה שלו ועל מצביעיו ואימץ את קווי המדיניות של השמאל להם לעג במהלך מסע הבחירות שלו. כדי ליישם את המדיניות הזאת, שרון פירק את ממשלתו ואת מפלגתו והקים קואליציה עם אותו שמאל שהעם פסל באופן גורף. ואז, בטענה מזעזעת של "שמירת הדמוקרטיה", הוא וחבריו בתקשורת ובמערכת המשפטית רמסו כל ביטוי עממי של התנגדות לגניבת הדעת שלו. 

לכל התוכניות המדיניות העיקריות של העשור האחרון: הנסיגה מעזה, הקמת גדר ההפרדה, קבלת מפת הדרכים, ועידת אנאפוליס, מבצע חומת מגן, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה יש מרכיב מרכזי משותף אחד. כולם התבססו על התעלמות מלקחי כישלון מדיניות הפיוס בשנת 2000. ההצלחה האסטרטגית של חומת מגן הייתה מבוססת על החלטת ישראל להמשיך לשלוט בשטחים שצה"ל תפס במהלך הקרבות. מקור הכישלון של המבצע היה נעוץ בהימנעות של שרון להכיר בעוינות המשטר הפלשתיני ברמה הפוליטית ולפעול לפירוקו תוך עריכת מסע הסברה בעולם שמטרתו דה-לגיטימציה של תהיך השלום הנבזי. כאשר ניהל את המערכות נגד חיזבאללה וחמאס, התעלם מחליפו של שרון אהוד אולמרט מהצלחה זאת ובחר במקום זאת לחזור על המרכיבים הכושלים של אותה חומת מגן. כדי לקדם את מדיניות הפיוס של ממשלתו, אולמרט סירב להורות לצה"ל לתפוס את דרום לבנון ואת עזה. באופן דומה, כמו שרון בחומת מגן, אולמרט הודיע מראש כי אין לו כל עניין בלנצח את אויבי ישראל. הוא הגביל את מטרות המבצעים ל"לימוד לקח" לחיזבאללה ולחמאס. ובויתורו על ניצחון ישראלי איפשר לחמאס ולחיזבאללה לטעון כי הם המנצחים. דרך ויתור על אופציית הניצחון, אולמרט העביר את המסר כי כמו שרון לפניו, המטרה האסטרטגית האמיתית שלו הייתה לשמר את הכדאיות הפוליטית של פיוס כאסטרטגיה לאומית. הוא נלחם על מנת להגן על הפיוס, לא על ישראל.

כעת כאשר אנו נכנסים לתוך העשור השני של המאה החדשה הזאת, עלינו להבין כיצד בוזבז העשור האחרון באופן כה חריף ומסוכן. איך יכול להיות שבשנת 2010 ישראל ממשיכה לאמץ תוכניות מדיניות שפגעו בה – באופן אלים ומתמשך – במשך כל כך הרבה שנים? איך יכול להיות שבשנת 2010 אנחנו עדיין מתעלמים מלקחי שנת 2000 ומכל מה שלמדנו מאז?

 יש שני גורמים עיקריים שהביאו למצב הזה: התקשורת הישראלית ואריק שרון. במהלך כל שנות ה-90, התקשורת הישראלית – בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה – שימשה את התועמלנים העיקריים של מדיניות הפיוס. כאשר הפיוס נכשל ב-2000, האליטה התקשורתית סירבה להודות שטעתה והטעתה. במקום זאת, הם המציאו אוצר מילים מכובס הנועד להסתיר את המציאות. מונחים מתעים כגון "מעגל האלימות" הוכנסו לתוך השיח הלאומי שלנו. שוב ושוב סיפרו לנו שהעדרה של גדר ביטחון – ולא הימצאותה של חברה עוינת בפאתי ערינו הגדולות – הוא האשם בטרור שחיסל למעלה מאלף ישראלים. מחבלים בכירים כמו מרוואן ברגותי, ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן קיבלו יחס של מדינאים לגיטימיים ורואיינו בכבוד ובנימוס מופלגים בכלי התקשורת הישראלים. קשרי הפלשתינים לאיראן, סוריה, עיראק, לבנון וארגוני ג'יהאד עולמיים כמעט ולא הוזכרו.

 במקביל, מתנגדי הפיוס – אותם אלו שהזהירו בפני הסכנות הגלומות בתהליך אוסלו ושהתבטאו נגד הנסיגה מלבנון ומנסיגה אפשרית מרמת הגולן ומעזה ויהודה ושומרון לא זכו לשום עדנה בזכות ראייתם את הנולד. אדרבה, הם נשארו מוקצים ומוקעים כקיצוניים על ידי ממסד התקשורת חסר הבושה. למרבה הצער, זה המצב גם היום. אותה תקשורת, אותם עיתונאם בכירים שהמיטו עלינו את כל הקטסטרופות הללו, ממשיכים גם היום בסורם. הם מגנים שרי וחברי כנסת של הליכוד שמתבטאים כנגד מדיניות מבוססת על אשליות, בעוד שהם מחבקים את נתניהו במפתיע כאשר –עם ברק ופרס לצידו – הוא אימץ באיחור את החלומות באספמיה של אותם עיתונאים אודות שלום הבנוי על פיוס.  

ובאשר לשרון. אותו מנהיג שבנה את ההתנחלויות, גירש את אש"ף מלבנון, התנגד לאוסלו, קמפ דייוויד ולנסיגה מלבנון, אמר בצדק כי "דין נצרים כדין תל אביב" והתחייב להישאר בגוש קטיף לתמיד. כמנהיג ישראל במהלך מרבית העשור החולף, יותר מכל אדם אחר שרון הוא האחראי העיקרי להמשך ההידבקות של ישראל להכתבות השקריות, הכושלות והמתרפסות של הפיוס. בין בגלל שחיתות, בעטיה של זקנה, חששו מפני "מחלקת המדינה" האמריקאית, או רצונו ארוך השנים לזכות באהדת השמאל, שרון בגד במצביעיו ובמפלגתו ופגע פגיעה קשה ביכולתה של ישראל להתנער מכישלון.

"העשור הנמוך והנבזי" של אודן היה שנות ה-30 של המאה הקודמת. הייתה זאת האובססיה של המערב בפיוס שהכניס את העולם כולו למסלול ישיר למלחמה הקטלנית בתולדות האנושות. כשישראל נכנסת לתוך העשור החדש, עלינו להכפיל את מאמצינו למנוע חזרה על האסון של שנות ה-40. אולם, למרבה הצער, קריאתו של נתניהו לחדש את תהליך השלום המזיף מבשרת רעות. נראה כי ההתחלתנו היא אף היא נמוכה ונבזית.

 
    הדפסת כתבה print שלח לחבר send תגובה לכתבה comment
 
תגיות: קרולין גליק | בלוג
 
 
 

facebookrsstwitteryoutube
הצטרפות לרשימת תפוצה
פוסטים אחרונים

דברים מכנס הג'רוזלם פוסט 2013

מדבר סקר תרחק

הכנס של הפוסט

עם חברים כאלה...

היהודים, אלו היהודים

"צדק חברתי" והדרך לשעבוד

מה זאת אומרת להיות "כמו באירופה"?

מה חדש במצרים?

פעילי שלום? לא ממש....

לכל הפוסטים

תגובות
 
 
 
פס
רוגטקה ניהול קמפיינים ברשת עיצוב ובניית האתר