חפשו אתנו בפייסבוק
 
 
 
   
בלוגים נוספים  
קרולין  גליק      
שלמה  בלס      
טל  גלעד      
שוקי  בלס      
אבישי  עברי      
   
 
 
דף הבית » בלוגים » הבלוג של העורכת קרולין גליק
 
הבלוג של העורכת קרולין גליק
ההזדמנות הנדירה של ישראל
 
  30/06/2009 מאת: קרולין גליק
 

ישראל מוצאת את עצמה היום במצב בלתי מוכר. האווירה המהפכנית באיראן מעמידה את ישראל בפני אפשרות הניצבת בפניה רק לעיתים נדירות: הימור בטוח. בעוד ממשל אובמה מסרב לתמוך במפגינים נגד המשטר והאיחוד האירופי מתחמק גם הוא, ננטשו מיליוני איראנים המסכנים את חייהם ברחובות במחאה על גניבת בחירות ועל שלטון רודני - על ידי כל אלה שחשבו כי יתמכו בהם. עם תחילת המהומות, ישראל הצטרפה לארה"ב ולאירופה בדחותה את המפגינים..

בסרבם להסתכן בתמיכה במפגינים - כאשר בעשותם זאת הם למעשה מציבים את עצמם בצד המולות, נגד הפרו-דמוקרטים ברחובות - ציינו בצדק נשיא ארה"ב ברק אובמה, כמו גם שר הביטחון אהוד ברק וראש המוסד מאיר דגן, כי מיר חוסיין מוסאווי, לשעבר ראש ממשלת איראן ומנהיג תנועת המחאה בתוארו היום, הוא רדיקלי וקיצוני בדיוק כמו מחמוד אחמדינג'אד, שאת כסאו הוא מעוניין לרשת.

יתר על כן, פקידים מערביים ופרשנים מציינים, כי תומכיו העיקריים של מוסאווי בתוך המשטר - הנשיאים לשעבר מוחמד ח'אתמי ואכבר רפסנג'ני - רחוקים מלהיות מהפכנים מתנגדי המשטר. נראה כי מה שמניע אנשים אלה היא התחושה שבאמצעות התקפותיו הכוחניות של הנשיא הנוכחי נגד "המשמרת הוותיקה", הוא מסלק אותם הצידה. הם חשים מבוזים. זה נכון על אחת כמה וכמה לאור העובדה שאחמדינג'אד פועל בתמיכתו הגלויה של השליט הרודני האמיתי של איראן - עלי ח'מנאי, המכונה "המנהיג העליון". אנשים כמו מוסאווי, ח'תמי ורפסנג'ני אינם מעוניינים בהפלת המשטר הקיים, אשר למטרותיו הם שותפים, אלא רק מעוניינים להשיב לעצמם את כוחם במסגרת המשטר.

הערכה כפולה זו באשר למוסאווי ולתומכיו עומדת במרכזה של החלטת מנהיגי המערב להתרחק הן מן המירוץ לנשיאות והן מן המחאות שפרצו לאחריו.

מאז תחילת המהומות, הן ראש הממשלה בנימין נתניהו והן השר לעניינים אסטרטגים משה יעלון נטשו את העמדה האדישה הראשונית בה נקטה ישראל עם תחילת המהומות. שני האישים הבהירו כי ישראל חשה קרבה למפגינים ומאחלת ליום בו יפילו את משטר הרשע. יחד עם זאת, עד כה, ישראל לא העניקה סיוע ישיר למתנגדי המשטר. וזה צריך להשתנות.

הנימוקים הישראליים שלא להתערב באירועים באיראן תואמים את אלו המדריכים את שאר העולם המערבי. הנושא האיראני העיקרי שמטריד את ישראל הינו מדיניות החוץ של איראן, ובפרט תוכנית הגרעין שלה ותמיכתה בארגוני טרור אנטי-ישראלים. לישראל אין סיבה להאמין כי ממשלת מוסאווי תפסיק את המירוץ לקראת הפצצה, או לצמצם את התמיכתה בארגוני טרור כמו חיזבאללה וחמאס, יותר מאשר תעשה זאת ממשלתו של אחמדיניג'אד. כראש ממשלה בשנות ה-80, היה מוסאווי היוזם ראשי של תוכנית הגרעין האיראנית, והוא פיקח על הקמת חיזבאללה ועל הגי'האד האיסלאמי הפלסטיני.

מעבר לכך, ישנה  העובדה כי ישראל - כמו ארה"ב - היא ה"אויב" המשמש את המשטר כשעיר לעזאזל. אם תזדהה ישראל עם המפגינים, ינצלו ח'מנאי ודומיו את הקשר הזה כדי להצדיק את מעשי הדיכוי האכזריים שלהם.

ולבסוף, ישנה אפשרות ברורה, למעשה סבירות ממשית לכך, שמחאות אלו לא תשגנה דבר בטווח המיידי. הן תדוכאנה בברוטליות או תדעכנה מעצמן. מה אם כן יש לישראל להרוויח בהסתכנותה?

טיעונים אלה, המובילים להחלטה הנוכחית של הממשלה שלא להעניק סיוע למפגינים , נראים אמנם סבירים, אלא שהם מתעלמים מחשיבותן של ההתפתחויות האחרונות. לפיכך, הם מחמיצים את ההזדמנויות החדשות שנוצרו - הזדמנויות שאם לא תנוצלנה -  תיעלמנה תוך זמן קצר.

למעשה, עם כל יום שעובר, דעותיו הפרטיות והאינטרסים של מוסאווי הופכים לבלתי רלוונטיים. בין אם עמד על כך ובין אם לא, ביום -12 ליוני עבר מוסאווי שינוי מהותי. כשקיבל ח'מנאי את התוצאות הרשמיות המזוייפות של הבחירות וכינה אותן "ניצחון משמיים" של אחמדיניג'אד, ציפו משקיפים מערביים ממוסאווי לקבל את פסק דינו של הרודן. כאשר במקום זאת הוא צידד בתומכיו שלו עצמו, שיצאו לרחובות כדי להתנגד לשלילת זכות הבחירה שלהם, מוסאווי הפך למהפכן. בין אם הוא תכנן זאת ובין אם לאו, לפני שבועיים הפך מוסאווי לאוייב המשטר.

החלטתו של מוסאווי היא היא ברת משמעות עמוקה ביותר.  כפי שכתב בשבוע שעבר מיכאל לדין מן הקרן להגנת הדמוקרטיות באתר  Pajamas Media, הרי ש-12 ליוני קשר מוסאווי את גורלו האישי בהצלחתם של המפגינים - והציב את חייו מנגד חייו של ח'מנאי. בלשונו של לידן, "הן ח'מנאי והן מוסאווי - שני האייקונים של הצדדים היריבים, לפחות כיום - יודעים כי או שהם ינצחו או שהם ימותו".

כמו כן, בסוף השבוע שעבר עברו המפגינים עצמם שינוי. בעוד שקודם לכן הם סתם כעסו על כך שהתעלמו מרצונם בקלפי, הרי שביום חמישי שעבר הם הפכו לכוח מהפכני, שמקדיש את עצמו להפלת המשטר. עניין זה הובהר על ידי רשימת דרישות שהופצה בין המפגינים ביום רביעי שעבר. כמו שדיווח פפה אסקובר ב- "Asia Times"ביום חמישי שעבר, דרישותיהם כללו את סילוקו של ח'מנאי מן השלטון, פירוקה של המשטרה החשאית, רפורמה בחוקה על פי הצעותיו של מתנגד המשטר, האייתוללה חוסיין מונתזרי, שחי במעצר בית זה 12 שנה, ואת מינויו של מוסאווי כנשיא.

דרישות אלה מבהירות לאן מובילים המפגינים. הם מובילים להפלת אחד המשטרים המרושעים ביותר על פני האדמה ולהחלפתו בדמוקרטיה ליברלית.

באשר לישראל, מדובר במצב חיובי ללא קשר לתוצאת האירועים המתרחשים כיום. אם יצליחו המפגינים להפיל את המשטר, הם ינטרלו בכך את אחד האיומים הגדולים ביותר לביטחונה של המדינה היהודית. אם הם ייכשלו, מצבה של ישראל יהיה טוב יותר מאשר שהוא כעת. הרי, אם המולות ידכאו באלימות את המתנגדים הפרו-דמוקרטים, יקשה הדבר על ממשל אובמה לאמץ אותם כצדדים למשא-ומתן ובכך בעצם להצדיק את מרחץ הדמים שלהם. קושי זה בא לידי ביטוי בולט בשאלות הנוקשות המופנות כלפי הנשיא אובמה על ידי מקטרגיו הפוליטים ואפילו על ידי תומכיו בימים האחרונים.

אילו היה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מכריז כי ישראל תומכת במפגינים וכי תפשיט כל סיוע שנדרש להם ביד רחבה, היה הדבר מועיל לישראל פוליטית במספר דרכים. ראשית, ישראל היתה עושה את הדבר הנכון מוסרית, ובכך רוכשת את הערכתם של מיליוני אנשים ברחבי העולם, הנחרדים משתיקתן של ממשלותיהם נוכח אומץ ליבם של המפגינים האיראניים, המסכנים את חייהם למען החירות.

יתר על כן, כדמוקרטיה הראשונה להתייצב פומבית כמגינת המפגינים, ישראל הייתה מציבה את עצמה בחזית המערכה למען דמוקרטיה בעולם המוסלמי. דבר זה היה מקל מאוד על נציגי ישראל ברחבי העולם לענות להאשמות השווא של ארגוני השמירה על זכויות האדם מטעם עצמם, הטוענים שישראל מפרה זכויות אדם.

מעבר לכך, בהושטת יד למפגינים ישראל תתחיל בבניית ברית עם העם האיראני עצמו. בניגוד למה שהמולות רוצים שנאמין, האיראנים בכללם אינם חולקים עמם את השנאה שמטפח המשטר לישראל וליהודים, ושהעולם הערבי מאמץ. במהלך השנים פנו מתנגדי משטר איראניים - מהסטודנטים ועד ארגוני העובדים, מפעילים למען זכויות נשים ועד למיעוטים הכורדיים, האזריים, הערבים האווזיים והבלוצ'ים -אל ישראל בבקשות תמיכה חוזרות ונשנות. לרדיו ישראל בפרסית, המשדר יום יום לאיראן, יש יותר ממיליון מאזינים קבועים ובשבועות האחרונים מספר המאזינים עלה לדברי מנשה עמיר ללמעלה מששה מיליון.

אילו היה נתניהו מסביר, כי אותם מולות המבקשים לשלול את זכות הבחירה של העם האיראני ולדכא אותו גם רוצים להשמיד את ישראל בפצצות אטומיות; אילו היה קורא לאיראן להפסיק לממן את הטרוריסטים של חמאס ושל חיזבאללה, אשר לפי הדיווחים מוצבים עתה באיראן כדי לדכא באכזריות את המפגינים, ובמקום כל זאת - להשקיע בכלכלה האיראנית לרווחת העם האיראני, הוא היה שולח בכך מסר, שהיה תואם את רחשי ליבו של העם האיראני.

לבסוף, הושטת יד ישראלית לעם האיראני הנאבק כעת להפלת משטרו יחשוף את ממשל אובמה - בתמיכתו בפועל במולות נגד עמם - במלוא האבסורדיות שלו ובעיוורונו המוסרי.  והממשל לא יוכל לפתוח במתקפת נגד, כי הלא מזכירת המדינה הילרי קלינטון, כמו גם אובמה, לא יוכלו לתקוף את ישראל על תמיכתה במתנגדי המשטר האיראניים התובעים חופש. תגובתם המגומגמת תגרום לכך שמתקפתם נגד הבנייה היהודית בירושלים, ביהודה ובשומרון תיראה מגוחכת יותר מאשר היא נראית כיום.

והאמת היא שישראל יכולה לסייע למפגינים באורח משמעותי. היא יכולה לנצל את לווייני התקשורת שלה כדי לשבור את ההאפלה התקשורתית שמנסה המשטר להטיל. אנחנו יכולים לאפשר למפגינים להשתמש בפסי ותדרי האינטרנט של ישראל, כדי לפתוח מחדש רשתות שנחסמו. ישראל יכולה להרחיב זמנית את שידורי הרדיו לתוך איראן ולאפשר למתנגדי המשטר להשתמש בגלי האתר שלה לשידור אירועים בשטח בזמן אמת, כך שהמפגינים לא יאלצו להסתמך על שמועות, על מנת לעקוב אחר המתרחש ברחובות.

שוב, קיימת סבירות גבוהה שח'מנאי יצליח לדכא את המפגינים. אך כבר ברור לכולם כי בעקבות האירועים של השבועות האחרונים, איראן לעולם תשוב להיות מה שהייתה לפני הבחירות. בשלטון לעולם לא יהיה יציב כפי שהיה.

ומה שלא יהיה, ובלי שום קשר לכיצד יסתיים השלב הנוכחי של המאבק האירני נגד המשטר,  לנוכח העוינות של המשטר כלפינו, לישראל יש אינטרס ברור לשמור על הקלחת האיראנית רותחת. המולות יכולים להתרכז רק במספר מסויים של נושאים בו בזמן. אם הם עסוקים בהתנגדות מבית, יהיה להם פחות זמן להקדיש לחמאס ולחיזבאללה. אם הם עסוקים בדיכוי התקוממויות חמושות של כורדים, של אזרים או של בלוצ'ים, יעמוד לרשותם פחות זמן להקדיש למשא ומתן עם רוסיה לרכישת מערכת אנטי-אווירית מסוג S-300, או לעקוב אחר תנועותיהם של מדעני הגרעין שלהם. אסטרטגית, ישראל יכולה רק להרוויח - בין אם באורח שולי או באורח ניכר - מבעיותיהם של האייתולות.

בשבוע שעבר, בראיון לנשיונל ריוויו המקוון (National Review Online), הסביר אמיר טאהרי, גולה איראני, כי איראן סובלת מפיצול אישיות. מצד אחד, המולות רואים באיראן חלוץ מהפכני של איסלאם. הם אינם רואים  את איראן כמדינת-לאום. מבחינתם, המרכיבים הרגילים של החיים - יציבות כלכלית, ביטחון הציבור ותקוותם של בני אדם כי גורלם של ילדיהם יהיה טוב משלהם - חסרי חשיבות, בעודם צועדים קדימה תחת דגל הג'יהאד. בעבור המהפכנים, ישראל וארה"ב הן אויבות הכרחיות.

מצד שני, הרוב הגדול של העם באיראן רוצה לחיות במדינת לאום רגילה וחופשית. מבחינתם, המהפכה משמעותה רק מחסור, סבל, דיכוי ומוות. הם אינם שונאים את אמריקה והם אינם שונאים את ישראל. הם אינם מעוניינים בנשק אטומי והם אינם תומכים בחמאס ובחיזבאללה.

כפי שטאהרי ניסח זאת, "כשאנו מתייחסים לאיראן כאל מדינת-לאום, אנו רואים בישראל בעלת ברית טבעית. הסיבה לכך היא כי ישראל, כמו איראן, מתנגדת למזרח תיכון ערבי בלבד. שתי המדינות מעוניינות במזרח תיכון פלורליסטי, שבו יש מקום לגיוון; מזרח תיכון, שבו ניתן למצוא איראנים, תורכים, כורדים, נוצרים, יהודים, כמו גם ערבים".

אם ישראל תושיט יד לפטריוטים איראניים אלה, הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא, שהם לא יצליחו להפיל את המולות, ונישאר עם הידיעה כי ייחלנו להצלחתם. אין בכך שום בושה.

למעשה, אם הם ייכשלו במשימתם להפיל את המשטר, וישראל תיאלץ להתקיף את מתקני הגרעין של ארצם, קשה לתאר שהעם האיראני יראה בכך פגיעה אישית. להפך, בהיזכרם כי ישראל היתה הראשונה שהתיצבה לצידם, הם יבינו כי נאלצנו לפעול, ואולי הם יקבלו מצעדנו זה השראה לנסות שוב להשתחרר מכבלי השלטון האיום שתחתיו הם נאנקים כבר שלושים שנה.

 
    הדפסת כתבה print שלח לחבר send תגובה לכתבה comment
 
תגיות: אילן לוקאץ' | בדואים | קרולין גליק | בלוג
 
 
 

facebookrsstwitteryoutube
הצטרפות לרשימת תפוצה
פוסטים אחרונים

דברים מכנס הג'רוזלם פוסט 2013

מדבר סקר תרחק

הכנס של הפוסט

עם חברים כאלה...

היהודים, אלו היהודים

"צדק חברתי" והדרך לשעבוד

מה זאת אומרת להיות "כמו באירופה"?

מה חדש במצרים?

פעילי שלום? לא ממש....

לכל הפוסטים

תגובות
 
 
 
פס
רוגטקה ניהול קמפיינים ברשת עיצוב ובניית האתר