חפשו אתנו בפייסבוק
 
 
 
   
 
 
עמוד הבית » עבדים היינו
 
עבדים היינו
בפסח הזה אנחנו מקבלים שתי גרסאות חדשות לשיר "אני אפס"
 
printsendcomment
 


הסופר הגרמני, זוכה פרס הנובל, גינתר גראס האשים את ישראל שהיא מהווה סכנה לא רק לשלום איראן אלא לשלום העולם. כפי שהזכיר ראש הממשלה וציינו אחרים, דרושה מידה גדולה של עזות מצח מצד מי שהיה בוואפן SS להאשים את מדינת היהודים בסכנה לשלום העולם. אולם כשגראס "הבהיר" כי לא התכוון למדינת ישראל כולה, אלא רק למי שעומד בראשה, חזרו כלי התקשורת לסורם והציגו את גראס באור חיובי. גראס הרי בסך הכל היה בתקופתו הסוררת בגיל של רוצחי דרק רוט, כלומר ברור שזו היתה שטות נעורים ותו לא. ולמה התחילו להגן על גראס? כי ברגע שאנטישמי מדבר על "יהודים טובים" ו"יהודים רעים", אלו שרואים את עצמם כשייכים לסוג הראשון ממהרים לקפוץ על ההזדמנות לבדל את עצמם. "אנשי הרוח" כדרכם מיהרו לתקוף את הרע האמיתי בסיפור, הלא הוא שר הפנים אלי ישי. על גראס היתה להם ביקורת "ברמה הספרותית" (הבדיחה במקור) לא שנאה, אבל אין ספק שאת אלי ישי הם מתעבים.  

דוגמא נוספת עליה ארחיב, באה לידי ביטוי בטור של איתן הבר ב'ידיעות אחרונות'. נאמן לתפישתו שמדינת ישראל היא "העכבר ששאג" ביחס לארה"ב, הוא כותב שוב כמה שישראל חלשה וחסרת אפשרויות אל מול מה שיחליט אובמה או בשפתו של הבר אל מול ההתעטשות של ארה"ב. איתן הבר לא המציא את המחשבה הזו וממבט שטחי ניתן להתרשם שהוא צודק, במיוחד לאור העובדה שכראש לשכתו של ראש ממשלה הוא אמור להיות בסוד העניינים. דא עקא שכמה עובדות קטנטנות מערערות את הנחותיו של הבר.

ראשית, קיימות לא מעט דוגמאות מההיסטוריה הקצרה של ישראל בהן ישראל לא הקשיבה לארה"ב ויצאה נשכרת מכך. כולם זוכרים שהנשיא האמריקני טרומן תמך בהחלטת החלוקה, אבל לא זוכרים שהתמיכה נעשתה בניגוד לדעת מחלקת המדינה האמריקאית וכמעט בעל כורחו של טרומן שלא נטה בכלל לתמוך בהקמת מדינה יהודית. כבר בפברואר 1948 הכריזה ארה"ב על אמברגו נשק למזרח התיכון בשעה שהיה ברור שהישוב היהודי יהיה הנפגע העיקרי מכך. מדינת ישראל, אותו עכבר שואג, ניצחה למרות זאת את מדינות ערב.

לאחר קום המדינה עמדה ממשלת בן-גוריון מול לחץ מדיני אדיר והחלטה לבנאם את ירושלים שמשמעותה ויתור על הריבונות הישראלית במערב ירושלים לטובת משטר נאמנות של האו"ם. ישראל לא עמדה רק מול ארה"ב, אלא מול הקהילה הבינלאומית כולה. זה לא הפריע לבן גוריון להכריז בתמיכת רוב הכנסת כבר בסוף 1949 על העברת משרדי הממשלה לירושלים והכרזת ירושלים כבירה דה-פקטו של ישראל. בן גוריון אף כתב לשר החוץ שרת כי "אם נעמוד בפני הברירה של יציאה מירושלים או של או"ם  - נבכר לצאת מאו"ם" (מופיע במאמר מרתק של פרופ' זכי שלום). אז נכון שהשגרירויות נמצאות היום בתל-אביב, אבל כשאובמה או כל מנהיג אחר מגיע לכותל הוא רואה דגלי ישראל ושוטרי מג"ב ולא חיילי יוניפי"ל.



אפשר להמשיך ולדבר על מה שארה"ב עשתה או ליתר דיוק לא עשתה בשעה שנאצר הכניס את כוחותיו לסיני ב-1967. כדאי להזכיר שהנשיא לינדון ג'ונסון לא נתן לישראל "אור ירוק" לבצע את המתקפה המקדימה של מלחמת ששת הימים. אם מזכירים לזכותה של ארה"ב את הרכבת האווירית במהלך מלחמת יום הכיפורים כדאי להזכיר גם את העובדה שהיא אפשרה למצרים לקדם את סוללות הנ.מ. שלה לפני המלחמה, מהלך שלכל הדעות פגע אסטרטגית בישראל. ב-1981 ארה"ב איימה על ישראל שלא תתקוף את הכור הגרעיני בעירק ואף עיכבה לאחר התקיפה משלוח מטוסי קרב במשך חודשיים. זה אמנם לקח עשור, אבל שר ההגנה של ארה"ב, דיק צ'ייני, הודה לישראל על אותה פעולה. ואיפה היינו במלחמת המפרץ אם דעתו של שמעון פרס נגד תקיפת הכור היתה מתקבלת ולסדאם חוסיין היתה יכולת גרעינית? אם הזכרנו את פרס, הנשיא ביל קלינטון פעל באופן לא ממש דיפלומטי למען בחירתו של פרס ב-1996 לראשות הממשלה. למותר להזכיר שקלינטון נכשל. אם כבר מזכירים את קלינטון כדאי לציין שלמרות עוצמתו האדירה נכשל מול כנופיות של עכברים סומלים שואגים, לא ניסה אפילו להתמודד עם בני ההוטו שטבחו בתקופתו את הטוטסי.   

אם נקפוץ לתקופתנו, כדאי להזכיר שהבר כמו יתר חבריו הבהיל אותנו מפני ה"צונאמי המדיני" של ספטמבר וכתב שוב ושוב על כך שנתניהו לא יחשוב שהוא יוכל לתמרן את אובמה. אלא שהכותרת בארה"ב לאחר מפגשם של אובמה ונתניהו היתה "נתניהו נזף באובמה". הכתבים הישראלים אכלו את הלב עם כפית, אבל השמיים לא נפלו. אז נתניהו לא עשה את זה לבד - הוא קיבל רוח גבית מחברי קונגרס וסנאט משתי המפלגות, אבל עובדה היא שהפלשתינים לא זכו להכרה ושאובמה נאלץ בחצי שנה האחרונה לדבר על איראן במקום על הפלשתינים בניגוד לרצונו המקורי. בכלל כדאי לקחת כל תחזית של הבר כנבואה מדויקת של מה שלא יקרה. כך לגבי הקמת מדינה פלשתינית במאי 1999 , כך לגבי תכנית ההתנתקות שראה בה מנוף כלכלי אדיר ותכניס כסף לכיסו של כל אזרח.


רק כדי שתבינו שלעתים גם "קודקודים" לא מכירים את המציאות העכשווית, ולא רק גיאוגרפיה והיסטוריה: הבר כותב על איראן ש"צבאה ענק ומודרני" שלעומתו מה זו כבר ישראל על 7 מיליון תושביה. רק שצבא שמשתמש עדיין במטוסי F-14 ומיראז', בטנקי T-55 ובציוד רב שלא חודש מאז 1979 ונשחק במהלך שמונה שנות מלחמה עם עירק, לא יכול להיקרא "מודרני".


.
 
אם כן, האם ישראל מסוגלת לכופף את ארה"ב? לא, אבל אובמה כמו כל נשיא אמריקני אינו ארה"ב, אלא פוליטיקאי שצריך להיבחר וכדי להיבחר צריך לשכנע דעת קהל מאוד פרו-ישראלית. הבר כותב שארה"ב יכולה בקלות לכפות על ישראל "להעביר" 350,000 איש מיהודה ושומרון אל מעבר לקו הירוק, שארה"ב יכולה עכשיו לומר לישראל שתסתדר לבד מול איראן ונראה אותה, אבל הוא שוכח שהציבור האמריקני לא תומך בכך. יתרה מזו, אם הציבור האמריקאי יקשר בין מדיניות של אובמה לבין עליית מחירי הדלק כתוצאה מתקפת "אין-ברירה" ישראלית, סיכוייו של אובמה להיבחר לנשיאות ארה"ב יהיו שווים לסיכוייו של שאול מופז להיבחר. לנשיאות ארה"ב, כמובן. 

כלומר, הסוגיה שהבר מזכיר הנוגעת למידת אהבתו או תיעובו של אובמה את נתניהו צריכה לעניין רק רכילאים זקנים, השאלה היא אם אובמה חושב שנתניהו מסוגל להרוס את סיכוייו להיבחר שנית. אם לשפוט לפי נאומיו של אובמה באיפא"ק, הוא בהחלט חושב כך. וגם אם יבחר שנית ויפעל נגד ישראל כמו שהבר מפנטז, "עברנו את פרעה נעבור גם את זה". 

וזה למי שטרם ראה: 
          
 
 
    הדפסת כתבה print שלח לחבר send תגובה לכתבה comment
 
תגיות:

 
 
ידיעות נוספות
 
תגובות
 
 

facebookrsstwitteryoutube
הצטרפות לרשימת תפוצה
תגובות
תגובותהכי חדשהכי פופולרי
תגובות
 
 
פס
רוגטקה ניהול קמפיינים ברשת עיצוב ובניית האתר